“מאז ומתמיד נמשכתי לפעילויות של הבנים, בדיוק כמו דפנה, גיבורת הספר ‘טוטאל-לוס’. במפגשים חברתיים אני מעדיפה לשוחח עם גברים מאשר עם נשים, נושאי השיחה שלהם תמיד מעניינים יותר בעיניי. בילדותי שיחקתי כדורגל עם הבנים, התאמנתי באומנויות לחימה, טיילתי בפרדסים שהקיפו את שכונת מגוריי, טיפסתי על מבנים בבנייה וקפצתי מהם לערימות חול. הייתי ועודני (אי שם בפנים) ילדת פרא, טום בוי. טיילתי לבד במזרח הרחוק והכרתי חברים חדשים שאיתם טיילתי עד שהתפצלנו והכרתי אנשים חדשים אשר עימם המשכתי לטייל. למדתי קורס בישול הודי בדרמסאללה (בהודו), ואיור-ודה ואף למדתי לג’נגל. למדתי צלילה בקו-טאו בתאילנד, הייתי במסיבת פול מון בקופנגן, ליטפתי נמר, רכבתי על פילים ואחזתי בידיי נחשים ענקיים. בארץ צנחתי צניחת טנדם ועליתי על כל מתקן אקסטרים שנתקלתי בו בארץ ובעולם אבל עדיין אנשים רואים בי את מה שנוח להם לראות דרך המסננות האישיות שלהם ולאו דווקא את המהות האמיתית שלי. בדיוק כמו דפנה אני מאפשרת רק לאנשים הקרובים אליי באמת להיחשף לצדדים היותר פרועים שבי”.
כך אומרת תמר היזמי, עורכת ספרותית, מעצבת גרפית וספרנית, שבימים אלו יצא לאור ספרה “טוטאל-לוס”. אחד המסרים שחשוב לה ביותר להעביר בספר הוא עניין התוויות שאנשים נוטים להלביש עלינו ומפריעים לנו לחיות באותנטיות את מי שאנחנו באמת. “כמה חבל שאנחנו נותנים לאנשים אחרים את הכוח להצמיד לנו תווית, ועוד מאלצים את עצמנו להצדיק את התווית שלתוכה הוכנסנו ואף איננו מעזים לצאת ממנה. אני עברתי עם עצמי כברת דרך וכיום אני נמצאת במקום שאומר: ‘אם לא טרחתם לעצור לרגע ולהכיר את מי שאני באמת וגם להעריך את זה, אתם לא באמת ראויים להיקרא חברים שלי”, היא אומרת.
כשהיא נשאלת האם ספרה החדש מבוסס על חייה היא מגלה כי הדמויות בספרה החדש אינן אמיתיות, אך כל דמות בספר היא פאזל המורכב מחלקי אנשים שחברותיה היו בקשר איתם ושיתפו אותה בסיפוריהן או שהיא הכירה או שמעה עליהם. תמר: “סופרים רבים, לפחות בתחילת דרכם, נצמדים בכתיבתם לתחומים שמוכרים להם. כך קל יותר לשמור על כתיבה אותנטית ואמיתית עבור מי שיקרא את ספרם. לדעתי זאת הסיבה לכך שהיה לי נוח לתת לדפנה מקצוע כמו עיצוב פנים והום סטיילינג, כי זה תחום שמוכר לי היטב. כך גם תחום העיצוב הגרפי המופיע באחד מספריי ואומנויות הלחימה שמופיע בספר אחר. כך למשל כתבתי בהתחלה את הסצנות בריף הדולפינים שמופיעות בספר מדמיוני, מחוויות שאחותי, שהייתה שם בעבר, שיתפה אותי בהן, מתמונות באינטרנט, מקריאת המלצות של גולשים ואפילו מטקסטים פרסומיים באתר הריף. כשהתחלתי לערוך את הספר הרגשתי צורך לדייק יותר בפרטים, בחוויה, בתחושות, ולכן הלכתי לריף. ולאחר שחוויתי את החוויות שעליהן כתבתי התיאורים השתנו לגמרי ולפתע קיבלו חיים ואותנטיות שלא הייתה בהם קודם”.
היא מאמינה שכולנו קצת מספרי סיפורים וזוכרת כיצד בילדותה סבתה הייתה נוהגת להתארח בשבתות בבית משפחתה וכשהוריה יצאו לבלות היא סיפרה לה ולאחיותיה סיפורים, אגדות וזיכרונות מימי ילדותה. “גם אבי היה מספר לנו את כל סיפורי הילדות הקלאסיים שאותם שינה כיד הדמיון הטובה עליו. גם אני, בדיוק כמו סבתי ואבי, הייתי מספרת לאחותי לפני השינה סיפורים שהמצאתי באותו הרגע, וכך גם עשיתי עם ילדיי.
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד אהבתי ספרים ובמהלך קריאת הספרים הרבים שקראתי בנעוריי יצאתי למסעות מרתקים עם גיבורי הספרים. חציתי איתם יבשות, חוויתי איתם חוויות מרתקות, התאהבתי בהם ואיתם, כאבתי, התרסקתי, התגברתי על מכשולים וחוויתי תחושת התעלות אדירה לאחר שהתגברנו יחד על כל המכשולים. אפשר לומר שממש חייתי חיים אלטרנטיבים במחיצתם ודי התמכרתי לזה”.
בערב ראש השנה 2020 היא שהתה במשך חודש וחצי בבידוד בבית בעקבות הידבקות בנגיף הקורונה. “יום אחד פתחתי את הלפטופ ופשוט זרמו מתוכי חמישה סיפורים, כל אחד מהם באורך של ספר מלא. לא עצרתי לנסח או לסגנן אלא הקלדתי ללא הפסקה. רק מאוחר יותר סידרתי את הטקסט כך שיהיה קריא ומובן. זמן קצר לאחר מכן חיפשתי הוצאה לאור, ולאחר תהליך עריכה מאכזב התגלגלתי ללימודי עריכה ספרותית שעזרו לי יותר מכול לדייק ולשפר את הכתיבה שלי ואת המסרים החשובים שרציתי להעביר בסיפוריי. ועם כל הידע שצברתי, בעריכת סיפורים עבור כותבים אחרים, חזרתי לחמשת הסיפורים שלי וערכתי אותם בעצמי. כעבור כמה גלגולי עריכה מצאתי את העורכת הנוכחית אורית צמח, ולמרות שהצלחתי לשגע אותה לא מעט עם הפדנטיות הקיצונית שלי, בכל זאת הצלחנו יחד להביא את הספר למצבו כיום, שהוא אפוי ומגובש היטב”.
ספרי קצת על גיבורי ספרך החדש- “דפנה כהן היא בחורה טובה שתמיד מרצה את כולם, לעיתים אף תוך כדי ביטול עצמה. היא דמות כואבת ומתוסבכת עם עצמה. דפנה גדלה עם אימא ביקורתית שערערה את הערך העצמי ואת דימוי הגוף שלה. מה שהוביל באופן מאוד לא מפתיע לכך שדפנה נישאה לטיפוס שישב בדיוק על אותה משבצת פוגענית. אם זה לא מספיק, היא הקיפה את עצמה באנשים שלא מפסיקים להמעיט בערכה ולפגוע בה. היו לה בילדותה לא מעט חלומות, אך היא למדה להניח אותם בצד ולהסתפק במועט. אילן ימיני, לעומתה, הוא טיפוס הישגי, אך עם זאת אדם קליל מאוד, חיובי ובעל חוש הומור. טיפוס כריזמטי ובעל נוכחות כובשת, שלא מתבייש לתפוס את מקומו בקדמת הבמה. כשדפנה ואילן נפגשים הוא מנסה לפקוח את עיניה, לחזק אותה ולהוביל אותה למקום של להאמין בעצמה וביכולותיה באמצעות עטיפתה בהרבה רוך, אהבה ומסרים חיוביים, דברים שעד כה היו זרים לה, למעט אחותה שעמדה לצידה תמיד”.
לספרה החדש היא יצרה פלייליסט מקורי. “כשיצרתי את דמותו של הזמר המצליח אילן ימיני היה לי מוזר שהוא ישיר גרסאות כיסוי. לכן כתבתי עבורו שירים חדשים, ואז גם התעורר בי החשק לאפשר לו ‘לצאת לאור’ ולמצוא את קולו. ואכן, שירים אלו הולחנו והוקלטו על ידי ניר בכר, אך לצערי הרב לא הצלחנו למצוא זמר מזרחי שיהיה קולו של אילן”.
בספרך יש לא מעט סצנות סקס המתוארות בצורה עדינה מאוד ויפה- “בספרים רבים שאני קוראת, אגב במהירות מסחררת, אני נחשפת לתופעה מצערת למדי שהשתלטה על הספרים בז’אנר הרומנטי. אם זכרוני אינו מטעה אותי, זה מאז שיצא לאור הספר ‘חמישים גוונים של אפור’ הגברים הם בדרך כלל כוחניים מאוד, הסקס עימם כואב על סף האלים והמבזה ותמיד הגיבורות מתאהבות ביצור הסדיסטי הזה. אולי זה אומר משהו עלינו כחברה: שאיבדנו את הרכות ואת החיבור הרך, המכבד והעוטף והכול נעשה כוחני, ציני ואלים. ספוילר – כל הגברים בחמשת הספרים שכתבתי אינם כוחניים או אלימים, אלא מכילים, מכבדים וטובי לב, ולדעתי זה הגבר הסקסי החדש. גם הקוראות הגיבו לכך בצורה טובה מאוד. נראה שכולן כבר מאסו בגבר הכוחני והאלים”.
כיצד הצלחת להכניס לספרך מסרים חשובים כל כך עבור הנשים?– “אולי באמצעות ההצצה שנתתי לחייה הסוערים של דפנה לפני נישואיה ואחרי נישואיה. כיצד מבחורה פראית, שהייתה מדריכת צניחה בצבא ועבדה במועדון צניחה באזרחות, למדה לצלול, טיילה בעולם, למדה שפות והייתה מוקפת בחברים ובחוויות, היא הפכה לאישה כבויה. היא רצתה לעזוב את עבודתה במוסך המשפחתי ולפרוץ דרך כמעצבת פנים, אך השנים לצד בעלה ה’מקטין’ לא איפשרו לה זאת. רק לאחר גירושיה העזה להגשים את חלומותיה ולמדה עיצוב פנים והום סטיילינג, אך עדיין הקולות המקטינים שהדהדו בראשה עצרו אותה מלהשיג את מטרותיה. הדבר החשוב ביותר שאני רוצה שיקרה בעקבות קריאת הספר הוא שכל אישה תצליח בשלב הראשון לזהות את הטיפוסים המקטינים האלה, מוצצי הזהות העצמית והביטחון העצמי, ובשלב השני שתמצא בתוך עצמה את הכוח להתנער מהמקום המקטין הזה ולברוח משם כל עוד נפשה בה. אם מישהו מסוגל לראות רק את הפגמים שבך וחושב שאת לא מספיק טובה עבורו, הוא לא מספיק טוב עבורך”.
דבר נוסף שחשוב לה להעביר בספר הוא היכולות של הנשים, העוצמה והמסוגלות שלהן, כשהדבר היחיד שהן צריכות לעשות הוא להאמין בעצמן. “לפעמים אנו צריכים מישהו שיאיר לנו את החלקים המוסתרים באזורים חשוכים בתוכנו כדי שנעיז לגלות את עצמנו. אך תארו לעצמכם עולם שבו כל אחד ירשה לעצמו להאיר את הפנס הזה עבור עצמו, ויעז להוציא את עצמו לאור. למען האמת לאחר שכתבתי את הספרים פחדתי להוציא אותם לאור, אך למרבה המזל אחיותיי וקוראות הבטא המקסימות שלי חיזקו אותי ו’הכריחו’ אותי לצאת לאור. הן היו הפנס שהאיר אותי מבפנים וגרם לי לחשוף את ספרי לעולם ולהתמודד עם האפשרות שלא כולם יאהבו את ‘הילד’ שלי. הקוראות שנחשפו לספרים הנוספים שלי, מתחננות בפניי שאוציא גם אותם לאור. כך שנראה לי שמהר מאוד איאלץ לשוב למלאכת הכתיבה והעריכה”.