שבוע שעבר מגזין הניו-יורק פוסט יצא בכתבה אשר כותרתה מכריזה: “ביי ביי טוסיק: הרואין שיק חזר”. הכתבה עוררה סערה רחבה ברשתות החברתיות, בייחוד האמריקאיות. מה יש למומחית הכושר והבריאות שלנו להגיד בעניין?
יום אחד, כשהייתי בערך בת 12, התגנבתי לארון של אמא שלי כדי לחפש לי ז’קט. כשמצאתי את הז’קט הרלוונטי שמתי לב שיש כריות ענקיות בכתפיים שלו. בהלם מוחלט, רצתי לאמא שלי שישבה לה בנחת על הספה ודרשתי שתזרוק את הז’קט לאלתר: “זה כל-כך שנות ה-80!” אמרתי לה בטון שמתאים למתבגרת בתחילת דרכה.
תבינו, גדלתי בשנות ה-90, עידן מכנסי הפדלפון, נעלי פלטפורמה, סיכות פרפרים ופרחים בשיער. חולצות בטן, ג’ינסים בגזרה נמוכה, צמידי קפיצים דקים בידיים. לא היה מקום בחיים שלי לשיער נפוח וכתפיים רחבות.
אמא שלי חייכה חיוך של אחת שיודעת ואמרה שחבל לזרוק בגדים, גם ככה כל הטרנדים תמיד חוזרים. הסברתי לה שמשהו מכוער כמו כריות בכתפיים לא יחזור בחיים והיא הסתכלה על מכנסי הפדלפון, נעלי הפלטפורמה וסיכות הפרחים שלבשתי והזכירה לי שהיא גדלה בשנות ה-60.
בערך עשור אחר כך ליידי גאגא הוכיחה שאמא תמיד צודקת. טרנדים באמת באים והולכים. אפילו כאלה של כריות בכתפיים. יש בזה משהו טבעי כמובן, אנחנו מתלבשים בצורה מסוימת ואז רוצים לחדש, אבל אי-אפשר להמציא את הגלגל לחלוטין, אז אנחנו לוקחים השראה מהעבר. טרנדים יכולים להיות כיפים: לבוש וסטייל יכולים להיות כלי לביטוי עצמי ואפילו להעצמה. הבעיה עם טרנדים מתחילה כאשר גוף של בן אדם הוא הדבר שצפוי לשנות, ולא הבגדים שעל הגוף.
אם נסתכל אחורה, נגלה שרק במאה השנים האחרונות גוף האישה הנחשב אידאלי ונחשק השתנה כמעט פעם בעשור. בשנות ה-20 נשים נדרשו להיות רזות וישרות, כמעט נעריות. החל משנות ה-30, עם עלייתה של הוליווד וכוכבות קולנוע כמו מרילין מונרו נשים נדרשו להיות בעלות קימורים: חזה גדול, מותן קטנטנה וישבן שופע: כמו שעון חול. בשנות ה-60 חזר המראה הרזה, הפעם בליווי רגליים ארוכות ונראות של נערה ולא נער. בשנות ה-80 הגיע שוב תורו של המראה המקומר אבל הפעם יותר אתלטי, עם חגורת כתפיים וזרועות חזקות ורחבות, אולי אודות לפמיניזם שתפס תאוצה. כמובן עבור אלו שלא בורכו במיבנה רחב, הומצאו כריות הכתפיים המדוברות ממש כפי שבשנות ה-50 חזיות הפוש-אפ תפסו תאוצה. שנות ה-90 עם הגזרות הנמוכות התבקשנו להיות בעלות גוף רזה וכחוש, עור לבן ושקוף: מראה של מסוממת. הדבר נאמר ריש גלי, כאילו זה לא מוזר לבקש מאישה בריאה להיראות חולה, ונקרא הרואין שיק. בתחילת שנות ה-2000 ג’ניפר לופז וביונסה הגיעו לגאול אותנו מעשור של הרעבה עם ישבנן השופע והחזירו לאט לאט, בעזרת הקרדישנאנס בהמשך, את המראה המקומר. אבל, התבקשנו להיות מקומרות רק במקומות הנכונים כי הבטן עדיין צריכה להישאר שטוחה ובין הרגליים צריך להיות רווח – כלומר, תשמיני רק איפה שאמרנו לך. מסוחררים? גם אני.
כבר כמה שנים ששנות ה-90 חוזרות אלינו לאט-לאט; נעלי פלטפורמה של פילה, צמידי קפיצים, חולצות שהולכות ומתקצרות. זה היה רק עניין של זמן עד שגם הגוף יתבקש לחזור אחורה בזמן והנה אנחנו רואים בחודשים האחרונים טרנדים של סלבס שמספרות על דיאטות הרעבה: אפילו קים קרדשיאן – שבזכותה נשים עם אגן רחב מתהלכות רגועות בעולם – סיפרה איך היא רזתה בשלושה שבועות כדי להצליח להיכנס לשמלה האייקונית של מרלין מונרו.
העניין הוא, שהטרנדים האלו הם לא ראליים, בלשון המעטה. מדובר הרי על שינוי במבנה גוף שהוא מבנה מולד שמושפע בעיקר מגנטיקה. לא היינו מצפים הרי שכלב מזן צ’יוואווה יעשה מאמצים כדי להיראות כמו האסקי. אז למה אנחנו מצפות מעצמנו לשנות את מבנה הגוף שאיתו נולדנו?
בכל פעם שטרנד כזה מתחיל, מאות אלפי נשים מתחילות לשנות הרגלי תזונה ואימונים כדי להיראות בצורה שהחברה מכתיבה להן הפעם. זה מתיש. אבל יותר גרוע, זה מסוכן. זה מסוכן ברמה הבריאותית מכיוון שגוף זקוק לדלק (מזון) על מנת להתקיים ולפעילות גופנית מיטיבה ומאוזנת על-מנת לשגשג (כמאמנת כושר אני אגלה לכן סוד: טוסיק גדול ורגליים רזות, זה לא גוף מאוזן מבחינה שרירית). זה מסוכן מבחינה נפשית מכיוון שבכל שינוי טרנד כזה מאות אלפי נשים נופלות להתנהגויות של הפרעות אכילה ואכילה בהפרעה (הפרעות אכילה הן המחלה הנפשית אשר גובה הכי הרבה חיים מכל המחלות הנפשיות). זה מסוכן מבחינה חברתית מכיוון שכל עוד נשים משקיעות משאבים יקרים כמו כסף, זמן ופניות שכלית במראה שלהן הן לא משקיעות את המשאבים האלו בחינוך, התברגות במקומות עבודה אשר משנים מדיניות ומקדמים אג’נדות פמיניסטיות. איך יכולות להיות יותר מ-9 נשות כנסת אם מרבית הנשים נמצאות בחדר הכושר או במטבח שלהן שוקלות מלפפונים ומכניסות קלוריות לאפליקציה? איך נצליח לקדם שכר הוגן, יכולת בחירה על גופנו, ביטחון פיזי אם אין לנו ייצוג?
בשנת 2022 נגמר לנו הזמן להתעסק בשטויות של ניראות, יש לנו עבודה חשובה יותר לפנינו. בשנת 2022, הגיע הזמן שנפסיק לתת מקום לבקשות חברתיות לא ריאליות. הגיע הזמן שנשאל מי מבקש את הבקשות האלו מלכתחילה, ומדוע אנחנו נענות להן. הגיע הזמן לקבל את הגוף שלנו כפי שהוא נראה ולהודות על הדברים שהוא עושה בשבילנו יום-יום. הגיע הזמן שנזין אותו ונזיז אותו כדי לשגשג, להתקדם ולחיות חיים מאושרים ומשמעותיים.
מריאנה טרגנו גוז היא מורה לתנועה משנת 2003 וכיום בעלת סטודיו בראשון לציון. היא בעלת תואר שני בלימודי תנועה, רקדנית וכוריאוגרפית בדימוס ומכשירה את דור העתיד של מורות הפילאטיס בהווה.
אינסטגרם: www.instagram.com/bananapilates
פייסבוק: www.facebook.com/bananapilates
