סיפור עלייתה ארצה ,המדהים ,של אסירת ציון ישורוק אלנה נחשף על ידי אחותה בתערוכה “תיקון|גיבורים” שמוצגת כעת ב”סדנא לאמנות” בראשון לציון

קניון רוטשילד ראשון לציון

מאת: מיקי אלון מקומון ראשון.

בסדנא לאמנות ברמת אליהו (החברה העירונית ראשון לציון) מתקיימת בימים אלו תערוכתו של האמן גדעון אגז’ה Gidon Agaza בשמה: “תיקון | גיבורים”. 23 דיוקנאות המוצגים בתערוכה, נותנים במה לאלו שקולם כמעט ולא נשמע עד היום וחושפים סיפורים אישיים-קולקטיביים של אסירי ציון ופעילי עלייה מבני הקהילה האתיופית, התערוכה תסתיים בעוד כמה ימים, 16.12.22 ולכן כדאי למהר לראותה. המבקרים שהגיעו לערב הפתיחה זכו לשמוע מופע מוזיקלי בניצוחה של נגנית הכינור ביתיניה בלאיי.

גם שרת העליה והקליטה פנינה תמנו-שטה ביקרה השבוע בסדנא לאמנות בתערוכה. צילום: הסדנא לאמנות
צילום:הסדנא לאמנות

אחת מ-23 הדיוקנות שנחשפנו אליהם היא של אסירת ציון ישורוק אלנה (כיום מורה מצטיינת) שאחותה הפעילה החברתית בראשון לציון יקבה אלנה חשפה בפנינו את סיפור עלייתה המרתק לארץ הקודש ,ארץ ישראל ואת קשייה ותלאותיה הרבים בדרכה ארצה.

בתמונה ישורוק אלנה אסירת ציון לשעבר עם צלם התערוכה גדעון אגז’ה. צילום:יקבה אלנה.

סיפורה של ישורוק אלנה:

ישורוק אלנה- אסירת ציון, עלתה לישראל מגונדר בשנת 1990 ,בהיותה בת 16 בלבד. בקיץ של שנת 1986 נפוצו שמועות על דרך חדשה להגיע לישראל מאתיופיה, מסלול בטוח יותר מסודן – מפרץ ג’יבוטי. המוסד איתר את היהודים הנותרים בכפרים והחל מעביר אותם לעיר וולו. ישורוק אלנה התחילה את מסעה לישראל מכפר טדה בגיל 13 .בגיל 14 נכלאה בכלא למשך שנה וחצי ושרדה כנגד כל הסיכויים עד
להגעתה לישראל.

הקבוצה עברה מעיר לעיר באמצעות משאיות קמבוי בהם הסתתרו ומלווה הקבוצה שיחד שומרים במחסומים השונים. בוולו התגוררו בדירה בבית משפחה מוסלמית למשך 3 חודשים תחת זהות בדויה. ישורוק, כמו יתר הנשים בקבוצה, נאלצה להתלבש כמוסלמית בת המקום, על מנת שלא יחשדו בה. אחרי שלושה חודשים ובהוראת מורה הדרך שלהם, יצאה הקבוצה למסע רגלי בן שישה ימים לבאטי.

בתמונה ישורוק אלנה שעברה תלאות רבות בדרכה לארץ ישראל עומדת בגאווה ליד צילומה ,בתערוכה בסדנא לאמנות ברמת אליהו. צילום:יקבה אלנה.

חברי הקבוצה שלא ציפו למסע רגלי באזור מדברי קשה כזה סבלו מטראומות רבות. ביום השישי והאחרון למסע הגיעה לתג’ורה – וכעבור כמה שעות קצרות עלו לאונייה לג’יבוטי, שם גרו בדוחק בצריף קטן. הקבוצה המתינה במקום מעל לחצי שנה. לאחר חודשיים נוספים, הצטרפו יהודים שהובאו מהכפרים ע”י הממסד. עקב גודלה של הקבוצה, כ -28 איש, הם הועברו לדירה אחרת אותה השכיר המוסד מחוץ לעיר.

ישורוק מתארת כי באותה עת חלתה בדלקת ריאות חריפה והובהלה לבית החולים הממשלתי, שם בילתה
כשבועיים. לתדהמתה, כשחזרה לדירה גילתה כי חברי הקבוצה נעלמו. “תקתקתי בדלת, יצאה אישה והתחילה
לצעוק ופתאום קפצו עלי שוטרים. בהתחלה שמחתי כי חשבתי שאולי גם אותם לקחו לכלא – ואז לפחות אני לא אהיה לבד. אבל אז אני מגיעה – והם לא שם”, היא אומרת. בדיעבד, גיליתי שמישהו הלשין. הקבוצה היהודית נתפסה והועברה לכלא באתיופיה. עשו חילופי שבויים. השלטונות שם הסגירו אותם לכלא”.

ישורוק הייתה בת 14 כשנכנ סה לכלא, הצעירה ביותר בתא. היא הייתה כלואה למשך שנה וחצי והצליחה
להימלט בעור שיניה. “פשוט ברחתי. בשבועיים הראשונים, הייתי חסרת כל. אנשים היו מביאים לי את
השאריות שלהם – וככה חייתי. ממש כמו ההומלסים בתחנה המרכזית בתל אביב”.

בסופו של דבר, מצאה ישורוק עבודה כמנקה בבית החולים. “לפני כן עבדתי אצל אישה שלא נתנה לי שכר חוץ מהבגד שנתנה לי ולבשתי אותו חודש. יום אחד היא ביקשה ממני לנסוע לקנות לה מצרכים – מצאתי את עצמי בבית החולים שבו הייתי מאושפזת” ,היא ממשיכה ואומרת, “שאלתי בקבלה האם יש פה עבודה והסכימו לקבל אותי. ככה סיימתי בעצם את העבודה שם. בבוקר עבדתי ובלילה ישנתי במיטת בית החולים. ככה למשך שבועיים. הבנות שעבדו איתי הציעו לי לשכור איתם דירה ולהתחלק בשכר הדירה יחד. הסכמתי”.

היא עבדה בבית החולים כשנה וחצי עד ששמעה על בחור שטס לאדיס אבבה. “הוא שאל אם אנחנו רוצה
לכתוב מכתב שהוא יעביר. התחלתי לכתוב ברעד על הסיפור שלי. זכרתי את הכתובת של בני המשפחה והוא
הצליח לאתר אותם ולהעביר אליהם את המכתב”.
כעבור חודש הוא סיפר לישורוק על השיחה. “הרמתי טלפון מבית החולים. דיברתי עם קרוב המשפחה שהיה
איתי במסע והוא לא האמין לשמוע את הקול שלי. תוך שלושה שבועות מהשיחה מצלצל הטלפון בעבודה.
אומרים לי שמחפשים אותי. מישהו מצרפת. לא הכרתי מישהו מצרפת , הוא התקשר יום יום. ויום אחד – עניתי.
הוא אמר לי שקוראים לו בנימין והוא יעשה הכול כדי להציל אותי. השביע אותי שלא אספר לאף אחד שם. הוא נתן לי הוראות מדויקות שאותן הייתי צריכה למלא – ועשיתי זאת. אני הייתי בשוק, לא מעכלת שמישהו מאמין לי. שלמישהו אכפת ממני ככה” .תוך 10 ימים משיחתה עם בנימין היא קיבלה את הדרכון.

“הייתי בשוק. שמעתי סיפורים על אנשים שחיכו שנים. לי זה קרה תוך 10 ימים. טסתי עם מעיל אחד ונחתי בצרפת. קיבל אותי בנימין ובחורה נוספת צרפתייה. הם היו אנשי מוסד. שם קנו לי בגדים ומשם עליתי לארץ ישראל. פגשתי את המשפחה. ושרדתי”.

השארת תגובה