עם המדים אורי אלעני מראשון לציון הפך את החלום לקריירה, כנסו לקרוא:

אורי אלעני עזב קריירה בטוחה בהייטק כדי להגשים חלום אישי, שגם מהווה פתרון תעסוקתי מצוין לבוגרי לימודי משחק. לצד מאות ימי מילואים, הוא במקביל מנהל עסק של חדרי בריחה וייבא לראשונה לארץ קונספט חדש של חוויה קולנועית חיה ואינטראקטיבית

כשפוגשים את אורי אלעני (28) מראשון לציון, קשה להאמין שלבחור צעיר כל כך יש רזומה ארוך כמו שלו. אלעני עבד בחברת סטאר אפ, הוא סרן במילואים, בזוגיות כבר עשור עם דניאל, שחקן, יזם ובנוסף הוא בעלים של רשת חדרי בריחה. אבל על אף ההישגים מודה אורי שלא הכול בא בקלות

אלעני הוא מילואימניק עם למעלה מ-400 ימי מילואים מאז פרוץ המלחמה, בתפקידו כקמב"ץ במרכז הנפגעים של צה"ל הוא חשוף לנקודות הרגישות ביותר בזמן המלחמה. לאורך התקופה הזו אלעני עבד מול משפחות החטופים, משפחות נפגעי צה"ל וגם משפחות שכולות. "זה שירות מאתגר", הוא מודה, "אבל אתה לומד גם לא להביא את זה הביתה. באופן מפתיע דווקא בסיפורים הקשים האלה אתה פוגש אנשים שמעניקים לך המון כוחות".

הוא החל את שירותו בחטיבת הנח"ל, אך לאחר פציעה נאלץ להפסיק לשרת בחטיבה. אלעני רצה להמשיך ולהיות משמעותי בשירות שלו דרך מקומות אחרים, לאחר סיום קורס קצינים הגיע למרכז הנפגעים של צה"ל ומאז לא עזב. בעקבות המלחמה שפרצה ועד היום אלעני מעביר יותר משליש מחייו על מדים, אבל לא ניכרת עליו שחיקה אלא תחושת שליחות כשצריך להתייצב בבסיס.

כמו הרבה ממשרתי המילואים, המלחמה הביאה לשינוי גדול בחייו האישיים של אלעני, וקיבל החלטה לעזוב ג'וב מסודר בחברת סטארט אפ כדי להגשים חלום. "בנשמה שלי אני אוהב משחק, גם במובן של התיאטרון וגם בנוסף של משחקים וחוויות", משתף אלעני. "איפשהו בשלהי התיכון שלי, נחשפתי לחדרי בריחה ומהר מאוד התמכרתי למשחק הזה. עם תום הבגרויות החלטתי שאני לא רוצה רק לשחק אלא להיות מפעיל חדר בעצמי".

החדר הראשון בו עבד אורי היה "הויקנגים", שם פגש את ליאור (להלן לילו) ונוצרה חברות אמת שהפכה גם לשותפות עסקית. השניים לא ציפו שכמפעילי חדרי בריחה כהכנסה צדדית יהפכו לימים לבעלים והבוסים של עצמם. "עם תחילת המלחמה מי שהיה אז הבוס שלנו, הציע בהפתעה את הרשת שלו למכירה, ופנה אלינו ראשונים עם ההצעה אנחנו נרכוש אותה. ההחלטה לא הייתה פשוטה כי לי אז הייתה עבודה מסודרת בחברת סטארט אפ, ולילו היה במסלול לעבר קריירה מוסיקלית. אבל החלטנו ללכת עם הלב ורכשנו את הרשת שהיום מונה 6 חדרים", מספר אלעני.

כדי להתמקצע יותר אלעני ולילו יצאו למסע במדינות שונות ולהתנסות בחדרי בריחה בעוד מקומות. היעד המרכזי שאליו חזרו שוב ושוב הייתה אתונה שביוון, שנחשבת לאחד המוקדים המובילים בעולם בתחום. באתונה הם ביקרו במשך 4 פעמים בשנתיים האחרונות, בהם שיחקו ב-60 חדרי בריחה שונים. "נחשפנו לרמה אחרת של משחקים, תפאורה משגעת, זמן משחק כפול והפקה ברמה אחרת. יש שם חדרים שיושבים על שטח של דונם! ובכולם ליוו החדר שחקנים מקצועיים שהעשירו את החוויה. איך שסיימנו את הביקור הראשון באתונה אמרנו לעצמנו שאת זה אנחנו רוצים גם בבית". מכל החידושים שראו באתונה, הבחירה בשילוב שחקנים הייתה החשובה ביותר לאלעני. למה היה חשוב לכם כל כך שילוב שחקנים?

"לילו ואני שנינו עסקנו במשחק בעבר, ואנחנו מכירים כמה קשה זה להשיג עבודה בתחום. אפילו אם כבר השגת תפקיד בהצגה נניח, אחרי מספר הופעות היא נגמרת ואתה צריך לחפש מחדש את הדבר הבא. אין קביעות ואין יציבות. ובחדרים ראיתי הזדמנות לתת עבודה קבועה לחבריי השחקנים. משכורת קבועה כל חודש, כשהם יכולים לעזוב רק כשירצו ובתנאים שלהם, בלי הספירה לאחור שעוד רגע התפקיד נגמר. זה ממש הפך לאג'נדה עבורנו. כיום עובדים אצלנו 21 שחקנים ושחקניות באופן קבוע. לשמחתנו גילינו שגם אנחנו מאוד מרוויחים מההחלטה הזו, מעבר לערך שבדבר".

מה כוונתך? "הבחירה בשילוב שחקנים מקצועיים, הפכה את החדרים שלנו להרבה יותר פופולריים. אנשים כבר לא באים רק בשביל החידות שיש לפתור, הם יוצאים עם ערך מוסף של מופע לצד משחק. בעקבות כך הבאנו את הדבר הבא, חדר שהוא ממוקד יותר בחוויה הקולנועית של המשתתפים. אין כזה בארץ, אנחנו ייבאנו את הקונספט לארץ, ולחדר שלנו קוראים הגסט האוס. נכנסים לחדר והופכים לשחקנים ראשיים בסרט חי. כבר מהכניסה לא מקבלים את פניך בקבלה, אלא נכנסים מיד לתוך החדר ונשאבים מיד אל הסרט שהמשתתפים צריכים לעבור. לא קרה לנו שמי שיצא מהחדר לא יצא מרוצה מאוד וגם נסער לא מעט וזה הפך ללהיט. הסיבה שזה מצליח כל כך היא בעיקר בזכות אותם שחקנים מופלאים שהעסקנו".

את השקט שלו מוצא אורי כשהוא שב לביתו בראשון לציון, שם הוא חי עם אשתו דניאל אותה הכיר לפני עשור בשנת השירות שלהם, ואיתם חי הכלב שלו רוטשילד. "יש המון דרמה בחיים של כולנו, ואצלי יש גם לא מעט בעבודה עם ההייפ של האנשים שיוצאים מהגסט האוס" הוא אומר בצחוק, "אז הבית עבורי הוא רגע של שפיות ושניה לעצור הכול, אבל גם שם נכנסות המחשבות של מה הדבר הבא שאפשר לעשות".