ג׳יין לבנטון מצפון אנגליה הקודרת הייתה יהודייה שנרדפה על ידי הגויים

“בסטודיו קטן מתחת לבית ירושלמי יפיפייה עובדת ג׳יין לבטון בסבלנות אין קץ שעות רבות וטוטליות ביצירת עבודות שחלקן מורכבות מגזרי בד ממוחזרים, צבועים ידנית, בדימוי עשים (פרפרי לילה) אשר על פי המסורת הרוחנית מסמלים את הנשמה, החופש וקוצר החיים. דימויי העש מתחברים לכדי אובייקטים המאזכרים שנדלירים ענקיים.”

כיסאות מנוקדים בשחור לבן, שבורים, רעועים ובלתי ניתנים לישיבה. ספרים שנזרקו נאספים על ידיה,
תוכנם נתלש והיא משאירה רק את הכריכות המקבלות טיפול טקסטואלי עשיר ומאוירות בכתב לא קריא.
לאובייקטים הללו מצטרפת רשת שאליה מוצמדים פתקים רבים, רשומים בכתב ידה של ג׳יין, רשימות והרהורים בבחינת יומן אמן.

שני המיצבים שג׳יין יוצרת בשני חללים מורכבים מאובייקטים הצבועים בצבעים עזים ומשדרים עולם של צללים.

השנדלירים לא מאירים והם עוסקים יותר בהצללות מאשר בהפצת אור. הכיסאות שבעולם הממשי אמורים לשבת עליהם לא ניתנים לישיבה, הם מפורקים ושבורים והספרים, לא נועדו לקריאה ומסמלים עולם נכחד של תרבות ורוח אינטלקטואלית. האובייקטים האלו נראים כאלו הוצאו מתפאורה למחזות של ׳׳בקט׳׳, המעלים בצופה תחושות של מתח וחוסר נוחות.

האובייקטים שלה מוטבעים בחותם זיכרונות מהעבר הרחוק של ג׳יין, שנולדה בצפון אנגליה התעשייתית
והקודרת. האפלוליות העוטפת את האובייקטים נובעת מפגיעות עמוקה שנחרטה עמוק בנפשה, כשהייתה
יהודייה בין גויים ונרדפה באופן מתמיד. בית הספר היוקרתי, שהיה צריך להעניק לה חוויות ילדות וריגושים,
התהפך עליה ונהיה מאיים ומפחיד. ג׳יין הפכה מופנמת ובעלת רצון להיעלם, במשך שנים רבות חיפשה את המקום האמנותי שלה שהפך לבסוף למקור לנחמה ולתשוקה. תוך כדי חיפוש מתמיד אחר אמצעי ביטוי שיוכלו להחצין את שלל הרגשות המשתוללים בתוכה, מצאה ג׳יין את הנתיב של אמנות סיזיפית, מוקפדת ואסתטית.

בעולם אמנותי זה, היא המלכה הבלתי מעורערת ועל פיה יישק דבר.

ג׳יין יוצרת אמנות המביעה מחאה וצעקה בצד היותה מושלמת ומהודקת בביצועיה. לקדמת הבמה היא מביאה שחקנים מוכרים מהעולם היומיומי אך מוציאה מהם את ערכם השימושי ומשאירה את הקליפה בלבד. מבחינה פילוסופית ג׳יין נעה על קווי רוחב של האמנות הפוסט-מודרניסטית המחייה לעיתים תקופות היסטוריות סגנוניות בלבוש חדש.

במקרה של ג׳יין היא מחייה תווים סגנוניים גותיים, הבאים לידי ביטוי בגודל, דחיסות וריבוי פרטים
דקורטיביים באובייקטים. היא יוצרת מעין נאו-גותיקה טבולה ברוח מסורת הואניטס- הבל החיים, קוצרם וודאות המוות.

המיצבים שלה מורכבים מפסדו אובייקטים, נטולי פונקציה, על ידם היא מעבירה ביקורת חברתית על חברת השפע הצרכנית, המתעללת בכדור הארץ. החומרים שלה ממוחזרים והיא מחייה אותם מחדש. הכהות הנפשית, שהייתה שנים רבות בת לווייתה, והמשבר שהחברה המודרנית חווה בעת הזאת, שזורים באובייקטים אמנותיים יפיפיים.