סיפורה המרגש של דפנה דרוקר שנולדה והתגוררה בראשון לציון, הפכה לפליטה בארצה, ולמרות הכל הגשימה את חלומה הגדול

קניון רוטשילד ראשון לציון
דפנה דרוקר הגשימה את חלומה. צילום: ראובן חיון.

דפנה דרוקר שנולדה וגדלה בראשון לציון עברה לצפון, לקרית שמונה ממנה פונתה עם משפחתה מתחילת המלחמה לתל אביב, הוציאה את אלבום הבכורה “לא מאוחר”, שרוב שיריו הוקלטו ועובדו על ידי המפיק המוזיקלי ראובן חיון מאולפני Oov Studio. בקרוב אמור לצאת לאור בהוצאת עמדה “זר עלי דפנה”, ספר סיפורים אוטוביוגרפי שכתבה

דפנה דרוקר. צילום: ראובן חיון.

“הגירושים הקשים של הוריי לימדו אותי שגם כאשר האהבה מסתיימת אין צורך להיפרד בכעס ובנקמנות, שרק פוגעים בנו ובבני זוגנו. עלינו לשחרר באהבה, לנצור את הרגעים היפים ולהשתדל להישאר ידידים – למען הבריאות הנפשית וכדי לְפַנות מקום לאהבה חדשה. זה נכון לכולם אבל זה חיוני למתמודדים שהם רגישים ופגיעים במיוחד. כיום, בשנות ה-50 לחיי, אני יכולה להסתכל אחורה על חיי – לא מתוך כעס, בושה, תסכול ודיכאון, אלא מתוך שמחה וגאווה גדולה על הדרך הנפלאה שעשיתי, כיצד התרוממתי ופרשתי כנפיים כעוף החול מתוך האפר והוכחתי כי גם מתמודדת נפשית מסוגלת להיות אם, בת זוג, עובדת ויוצרת, ויש בי הכוחות והנחישות לשמור על איזון ולא ליפול עוד לבורות שבהם נפלתי בעבר.

בימים אלו הכתיבה היא התרפיה העיקרית עבורי. כתיבת השירים והסיפורים היא כלי רב-עוצמה, המציב לי מראָה לרגשותיי ולתהליכים שאותם אני עוברת”.

כך אומרת הסופרת, המשוררת והזמרת דפנה דרוקר, שהשבוע יצא אלבום הבכורה המוזיקלי שלה “לא מאוחר”. דפנה דרוקר, בת 54, כותבת וזמרת, הוציאה עד כה שני ספרי שירה, “יום אחד” ו”להתייאש אסור” ובקרוב אמור לצאת לאור ספר הסיפורים האוטוביוגרפי שכתבה “זר עלי דפנה” בהוצאת עמדה.

בשנת 2019 היא החלה בהגשמת חלומה – להקליט שירים שלה לאלבום בכורה, בעידודו של חברה הטוב ושותפה ליצירה, הזמר והיוצר ניר פוראי מראשון לציון, שהלחין את רוב שירי האלבום. רוב השירים הוקלטו ועובדו על ידי המפיק המוזיקלי ראובן חיון מאולפני Oov Studio בגבעתיים, ולאחר שעברה לחיות בצפון עבדה עם המפיק המוזיקלי והמעבד עדי דרוקר מאולפני Music Project באמירים. תודות לכישוריהם המיוחדים של ניר, ראובן ועדי, הושלמה בימים אלו העבודה על האלבום.

להאזנה לאלבום “לא מאוחר” של דפנה דרוקר:
https://patiphon.co.il/music/sok3421LHC
דפנה, שנולדה וגדלה בראשון לציון, פונתה עם פרוץ המלחמה הנוכחית עם משפחתה לתל אביב. שניים מהשירים, “בזמן הבום” ו”בחושך שרוי ביתי”, נכתבו והוקלטו בזמן המלחמה ומביעים מצד אחד את החרדה, חוסר הודאות והגעגועים לבית ולשגרה ומצד שני תעצומות נפש, אופטימיות וחשיבה חיובית.

דפנה, מעצבת גרפית בהכשרתה ועוסקת לפרנסתה בתחום השיקום בבריאות הנפש, מוגדרת בעצמה כ”דו קוטבית” (מאניה דיפרסיה), מתמודדת עימה בהצלחה ואף מרצה ברחבי הארץ בחמש השנים האחרונות את הרצאתה “ניצחון הרוח”, שבה היא מספרת על ההתמודדות, תהליך השיקום וההחלמה שעברה מתוך מטרה לעזור למתמודדים אחרים, בני משפחותיהם ואנשי הטיפול והשיקום, ובכלל, למגר את הסטיגמה הרווחת בציבור אודות מתמודדי נפש, שלדעתה מסוגלים לחיות לצד המחלה, חיים מלאים, נורמטיביים ומספקים בזכות האמונה העצמית, החשיבה החיובית וכוחות הנפש והיצירה הטמונים בכל אדם.

השיר הסוגר את האלבום הוא גרסת כיסוי לשירם של נתן זך ושלמה יידוב, “כמו אדם”, שהוקלט בהסכמת ובברכת הצלחה משלמה יידוב, המלחין והמבצע המקורי ואלמנתו של המשורר נתן זך ז”ל. זהו שיר פילוסופי אודות החיים והשירה שנגע מאוד לליבה ודפנה מבצעת אותו בשילוב של עברית וספרדית, שתיהן שפות-אם. אמה, אסתר דרוקר נובודבורסקי, עלתה בנעוריה מארגנטינה. דפנה היא צברית, נולדה בארץ אך גדלה לתוך ארבע שפות: עברית, אנגלית, ספרדית ויידיש, והיא שרה בכולן.

תשעה משירי האלבום יצאו כסינגלים בין השנים 2019-2023, הופצו והושמעו ברדיו, והקליפים שודרו פעמים רבות בטלוויזיה בערוצים 24 ו-מוזיקה IL. שם האלבום “לא מאוחר” כשמו של אחד השירים הראשונים שהקליטה, מבטא את האמונה שאף פעם לא מאוחר ליצור, לשיר, לחוות ולאהוב.
בִּזְמַן הַבּוּם / דפנה דרוקר
בֵּין אִם יִשְׁרֹק פֹּה טִיל וּבֵין אִם לֹא,
אֲנִי כָּאן עִם הָאָזְנִיּוֹת וְהַשִּׁירִים שֶׁלּוֹ,
בֵּין אִם יִפֹּל פֹּה טִיל וּבֵין אִם לֹא,
אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ.

בֵּין אִם תִּצְרֹם אַזְעָקָה יוֹרֶדֶת וְעוֹלָה,
בֵּין אִם תָּקוּם אוֹ תִּפֹּל מֶמְשָׁלָה,
בֵּין אִם יִקַּח אַחְרָיוּת וּבֵין אִם לא,
הִיא שֶׁלּוֹ, הִיא שֶׁלּוֹ.

בֵּין אִם נִחְיֶה אוֹ נָמוּת,
תִּשָּׁאֵר כָּאן אָמָּנוּת,
בָּא לִי לְרַסֵּס עַל קִירוֹת הָעִיר,
אֲנִי צְרִיכָה שֶׁקֶט,
אֲנִי צְרִיכָה אֲוִיר.

הַבּוּמִים מַרְעִידִים אֶת הַקִּירוֹת
וּזְגוּגִיּוֹת הַחַלּוֹנוֹת,
אֲבָל אֲנִי אֲטוּמָה וַעֲמִידָה כְּמָמָ”ד,
אֲנִי כָּאן עִם אֵל אֶחָד.

אֲנִי יוֹדַעַת, לֹּא יִקְרֶה לִי כָּאן כְּלוּם
בִּזְמַן הַבּוּם,
לֹא בָּרוּר אֵיךְ
מַצְלִיחָה לְחַיֵּךְ.

“ספר זה הוא עוד עלה בזר הדפנה שאותו אני עוטרת לעצמי, כמנצחת. לכן אני קוראת להרצאותיי ‘ניצחון הרוח'”, היא אומרת. “ספר זה נולד בעקבות היריון ממושך. הרבה זמן רציתי לכתוב אותו, בעצם כל החיים. כבר כשהייתי בת עשר ושרבטתי מילים וציורים ביומני הסודי ידעתי שהיום הזה יגיע. כבר זכיתי להוציא לאור שני ספרי שירה: ‘יום אחד’ (אופיר ביכורים, 2017), ספר ביכוריי ו’להתייאש אסור’ (הוצאת עמדה, 2021), אבל עדיין הופיע הנדנוד הפנימי שלחש לי: ‘פתחי את המחשב הנייד וכתבי כל מה שיוצא. כמו שיר, רק גדול וכבד יותר והצירים ממושכים יותר. כמו תינוק, רק שאף אחד לא מחזיק לך את היד ואומר לך שאת אמיצה. אַת צריכה להגיד אֶת זה לעצמך. לנשום עמוק ולהוציא. לאט-לאט, מילה-מילה…'”.

היא מודה כי במשך כל חייה כתבה פרקי יומן, סיפורים, מכתבים ושירים. בשנות האלפיים היא פירסמה את חלקם באתר “במה חדשה” וגם ניהלה בלוג באתר “תפוז”. כתבתי סיפורים קצרים לתחרות הסיפור הקצר של “הארץ” (שלא התקבלו). “כל חיי היה ברור לי שאוציא פעם ספר שיכיל את כל מה שכתבתי על חיי, התמודדותי הנפשית ובכל התחומים האחרים, סיפוריי אהבותיי, הפרידות והחלומות, חוויות ההורות המאתגרת לילד מיוחד ומתוך כל אלה, היצירה המתמדת. זה משום שאני חושבת שיש בכל זאת ערך מוסף בעבור קהל הקוראים”, היא אומרת.

עם סיום העבודה על הספר “להתייאש אסור” היא התחילה לכנס ולאסוף את החומרים לספר הפרוזה שתכנננה להוציא לאור וגם לכתוב חומרים חדשים. “היה ברור לי שאני צריכה לעבוד עם עורך ספרותי שיכוון אותי ויאסוף את פרקי כתיבתי לכדי ספר. לפני שנה פניתי לרן יגיל והוא ענה שהחומר מעניין, אך לא הוא האיש לעריכת הספר (משיקוליו האישיים). חיפשתי ומצאתי עורכת מקסימה בשם קרן דותן, שהיא עורכת ומבקרת מוכשרת ושהעבודה על ספר כמו שלי התאימה לה מאוד באותו זמן והתחלנו לעבוד יחד. העבודה המשותפת (מרחוק) נמשכה כחצי שנה והייתה מעניינת מאוד. קרן הצליחה ליצור מבנה מתאים ולחלק את הספר לשערים לפי הנושאים וכן עודדה אותי ונתנה לי אומץ לכתוב ולהוסיף פרקים חדשים”.

הכתיבה עשתה לה טוב. והיא התחילה להתעמק בה לצד עבודתה השוטפת, בעיקר בלילות וסופי שבוע אך גם בחלונות זמן שהתפנו לה במשך היום בבית או בבתי קפה – באמצעות המחשב הנייד ואפילו הטלפון. היא הייתה כרוכה גם בתחקיר ובמציאת תאריכים, תמונות ומסמכים (במיוחד בפרקים על סביה והוריה).

דרוקר: “פשפשתי ביומנים, במחברות ובניירת שאספתי במשך השנים, נעזרתי בבני משפחתי וגיליתי פנינים ואוצרות שהחלטתי לכלול בספר. כמו למשל גלויה שכתבה סבתי לסבי ביידיש, טרם נישואיהם, בתקופה שהייתה תלמידה בסמינר למורות בוילנה והוא היה חלוץ בארץ ישראל. חשבתי שיהיה מעניין וחשוב לצרף גם סיפור קצר שכתבה אימי ואת יומן העלייה לארץ שכתב אבי. חשוב לי שלספרי יהיה גם ערך היסטורי-אישי ומשפחתי. אני חושבת ומאמינה שהמכלול שבספר נותן תמונה רחבה ורבת זוויות על חיינו, שהוא בעצם סיפור ישראלי מאוד והוא חשוב בעיניי מאוד, במיוחד בימים טרופים אלו”.
את כתב היד הערוך שלחה לרן יגיל, ששמח בתוצאה והחליט להוציאו לאור בהוצאת עמדה. “החלטתי להשקיע בהפקת הספר, בצילומי צבע ובכריכה קשה, למרות העלות הגבוהה. אני מאמינה שספרי ראוי לכך. התחלנו בהפקת הספר והוא כמעט היה מאושר לדפוס עם פרוץ המלחמה. עם כל הצער שבדבר ברור לי שיש להמתין עם הוצאתו לאור והפצתו. לפחות, כמו שרן יגיל כתב לי ‘נמתין עד שוך הקרבות’. לסיום, נישא תפילה שישובו כל החטופים והנעדרים הביתה בשלום ושכל החיילים ישובו בשלום. מי ייתן ונזכה לחיות כאן בשקט, שלום ושלווה. אמן כן יהי רצון”.

השארת תגובה