למי עוד אני יכולה לצעוק, למי?
הידיים שלה התמלאו זיעה קרה היא לקחה עוד ממחטה, הגוף שלה מתכנס פנימה והיא אומרת לי בקול רוטט “למי אני אצעק ,למי? כמה אני יכולה להיות חזקה? הפחדים שלו, משתקים אותי, שהוא מתקשר אלי זה שובר אותי לרסיסים איך? איך אני מחזקת אותו כשאני רועדת מפחד שאלוקים לא יקח לי אותו” כך אמרה לי באחד הרגעים בקליניקה
נעים מאוד אני יוסף מאמן מנטלי, מטפל ב-NLP ויועץ נישואין, ככה על רגל אחת על עצמי לאחר שהשתחררתי מצה”ל אחרי 13 שנים.
בתקופה האחרונה מאז השבת השחורה השתנו לכולנו החיים ואני מצאתי את עצמי חוזר לעולם הצבאי ולא בתור איש מילואים, אלא בתור מאמן מנטלי לנשות המילואים והקבע, את סיפור האישי אספר בפעם אחרת.
תפקידן של נשות אנשי הקבע והמילואים לעיתים קרובות אינו מורגש, על אף שתרומתן עצומה, הן לא רק ממלאות את חובותיהן כאימהות בגידול וחינוך הילדים, אלא גם ממלאות תפקידים נוספים בניהול וכלכלת הבית ומציב אתגרים ייחודיים איתם מתמודדות נשים אלו מדי יום, שחיוני להכיר בצורך ובמערכות תמיכה שיכולות להקל על הלחצים ולהבטיח את שלומן.
כוחן ונחישותן של נשות אנשי הקבע והמילואים ראוי לשבח וידוע לכל, אך לצערי משיחותיי עם נשים רבות, לעיתים קרובות הן לא מקבלות הבנה ותמיכה נפשית מצד הקהילות הצבאיות והאזרחיות.
כאן אני בחרתי להיכנס לתמונה, להרים את הכפפה ולספר לכם קצת מחדרי הקליניקה את סיפורן האישי של הנשים והתמודדויות היום יומיות שלהן עם הפחדים, הכאבים ואתגרים שהן לא ידעו שיגיעו עם בואה של המלחמה, החוסר המהותי כשבן הזוג לא בבית, הדאגה והצורך לפתח חוסן מנטלי בימים קשים אלו.
יום 104 למלחמה אני מקבל שיחת טלפון מאשתו של ש’ לקראת רבע לשבע שמבקשת לשוחח איתי לאחר שראתה את הפוסט שהעליתי לנשות המילואימניקים בקיר שלי בפייסבוק ואמרה לי בעקיצה “מה איתי, לא מגיע לי שיחת עידוד /יעוץ /טיפול/ אימון כל דבר אתה מתמחה בו אתה איש המקצוע בינינו. אני שבורה מבפנים ולא מצליחה להדביק את השברים.”
את ג’ כיום נשואה+ ילדה מדהימה בת 8 מהמרכז אני מכיר עוד מהתואר שני שעשינו ביחד ואת בעלה באחד ערבי הלימודים מרוכזים בביתה, את ש’ הכרתי על רגל אחת, עובד בחברת הייטק ,ידעתי שהוא בתפקיד בכיר במילואים ולא עניין אותי דאז, אך הפעם היא סיפרה במדויק היכן ומה עושה ומה תפקידו כרגע בעזה, בלי היסוס קבענו למחרת בשעות הצהריים שתגיע לקליניקה.
הרגיש לי ששמעתי חיוך בצד השני של הטלפון .
היא הגיעה לקליניקה עם עיניים אדומות, שאלתי “תרצי לשתות משהו חם” נעניתי בשלילה והתיישבנו אחד מול השנייה ואני שואל אותה.
“למה עינייך אדומות”
אני לא מסוגלת יותר, קשה לי, רע לי, אני פוחדת כל בוקר מחדש מפחדת לפתוח את מסך הטלוויזיה, מפחדת לשמוע או בטעות לראות משהו שאני לא רוצה להגיד אפילו בקול”.
ופרצה בבכי.
אני מוזג לה מים ומגיש לה את הממחטה שנמצאת ליד.
נתחיל מחדש “מה את מרגישה” ספרי לי
קשה לי עם הלבד בבית אני מחכה לאפטר ש ש’ יצא ואני אתמלא מחדש ,אנשום, אריח את הזיעה שלו מבעד למדים הטקטים המאובקים ,אביט בזקן הלא מגולח ובשפם הכי לא קשור; חיוך קטן עלה מבעד לדמעות.
ביקשתי, בואי נשאיר את החיוך הזה עוד קצת.
“מה הקושי היום יומי שלך”
האמת שאני מסתדרת עם הילדה, ההורים שלי גרים יחסית קרוב אלי אני מצליחה לתמרן את עצמי בין העבודה לבית , אפילו שאני יכולה לעבוד מהבית אני עדיין מנסה ליצור שגרה בין כל החוסר יציבות שסביבנו.
אולי בהתחלה היה מאוד קשה ללא בתי ספר אבל אנחנו אחרי זה, הקושי שלי הוא לא פה ולא בבית אלא הוא שם בעזה עם הקושי שלו והפחדים שלו.
“מה הפחד שלך “
שקט בקליניקה אני מביט בה והיא מרימה את ראשה למעלה ולחשה בשקט
“תשמור לי עליו”
מה זה היה שאלתי “מה לחששת שם?”
היא עונה לי שה’ שישמור לי עליו הידיים שלה התמלאו זיעה קרה היא לקחה עוד ממחטה, הגוף שלה מתכנס פנימה והיא אומרת לי בקול רוטט “למי אני אצעק ,למי? כמה אני יכולה להיות חזקה? הפחדים שלו, משתקים אותי, שהוא מתקשר אלי זה שובר אותי לרסיסים איך? איך אני מחזקת אותו כשאני רועדת מפחד שאלוקים לא יקח לי אותו”
אני מנסה להיות חזקה, לשדר חוזקה דרך הטלפון ולהעלים את הפחדים שלו שהוא מספר לי, על חבר שנהרג לידו על המראות שהוא רואה.
מנסה להחזיק את הדמעות, אני עמוק בפנים קרועה בין המחשבות שמלוות אותי עם כל “הותר לפרסום” בחדשות, לבין המחשבה שזה עוד מעט יגמר.
“אז איך את מרחיקה את הפחד הזה”?
אני כמו כולם מנסה להעסיק את עצמי כל היום רוב היום עם הילדה ובין ה”מספרים” כמנהלת חשבונות וצץ לו חיוך שוב. אמרתי לה בשנית , בואי נחזיק עוד קצת את החיוך.
“איך את מתמודדת מבחינה מנטלית”
לא אשקר, אני נשברת ומנסה לשדר עסקים כרגיל, אני מנסה להחזיק את שנינו עם אמירות חיוביות , אני שומרת מסורת אז מאמינה שהכל בידי ה’ ובחסדו בטחתי, האמונה מחזיקה אותי שפוייה.
“במה אני יכול לעזור לך”
אני אתחיל בלומר לך תודה , לא מובן מאליו שקיבלתי אותי יום אחרי השיחה איתך, האמת שמספיק ששוחחנו זה עזר לי מאוד ונתת לי מקום לספר את הפחדים שלי זה שחרר ועזר ,היום הבנתי,שכמה שזה נשמע קלישאה, כל אדם צריך מאמן, יועץ, מטפל, שיהיה שם בשבילו.
יש רגעים שאנחנו צרכים לשמוע אותם ולא לחפש או לתת להן פתרונות כי כל אחת ואחת יודעת מה נכון לה כמו אצל ג’ שידעה כמו לביאה איך לתמרן ולמצוא לעצמה חוזקה פנימית לה ולבעלה ופתרונות ללא עזרתי, רק חיפשה מישהו לדבר איתו.
יוסף ניקבחת 050-8114333
פייסבוק – יוסף ניקבחת
אינסטגרם – יוסף ניקבחת \ yosi_nik
