בימים טרופים אלו כשמעמד המורים נשחק, נפלא למצוא מורה מראשל”צ שמזקקת לנו את תפקידה: “לראות כל תלמיד כעולם ומלואו כאשת חינוך וגם כאמא אווזה גאה”

מאת: מיקי אלון מקומון ראשון.

בימים קשים אלו של כאוס ,השבתות ושחיקה הולכת וגוברת במעמד המורים אנו רואים את הרשתות החברתיות מתמלאות בפוסטים כמו בשדה קרב המורים מול ההורים, ההורים מול המורים ומול המזכ”לית יפה בן דוד ומול משרד החינוך מתווכחים ומעלים רעיונות רבים ופתרונות כיד הדמיון הטובה ולא רואים את הסוף. אז כדאי, לעצור לרגע ולקרוא בסבלנות את דבריה של הסופרת מאירה ברנע גולדברג ועל החוויה שהיא עברה בבית הספר אריאל שרון בראשון לציון ורז מבינים בצורה הטובה ביותר מהו  מורה! .  לא רק אדם שרואה בבית הספר מקום עבודה, לא רואה רק את החופשות, לא חיי לפי דרכיה של יפה בן דוד אלא אדם שנמצא עם הדבר היקר ביותר לכולנו, הילדים שלנו, המורה הוא זה שמתחלק בחינוך הילדים יחד עימנו , המורים נמצאים עם הילדים לפחות כמו שאנחנו עימם בשעות הערות שלהם.  גם לקרוא את דבריה של המורה רינת ירחי שבו הרכזת החברתית זה באמת להבין עד כמה היא אוהבת את תלמידיה וכמה היא דואגת להם ממש כמו שאמא דואגת לילדיה.

הסופרת מאירה ברנע גולדברג מספרת על החוויה המרגשת אותה עברה בבית הספר: 

“הגעתי לביה”ס אריאל שרון בראשל”צ למפגשי סופרת, לשוחח עם התלמידים על סדרת “כראמל”. על הבמה בחצר עמדה מורה ועודדה תלמידה שהייתה בלחץ ממשהו. לא יודעת ממה. התלמידה חיבקה את המורה והתחילה הפסקה פעילה. המורה והילדים נהנו מאד.

עמדתי ובחנתי אותם.  המורה זיהתה מרחוק ילדה בוכה. היא רצה אליה וביררה מה קרה וליוותה אותה למורה אחרת שלקחה אותה למזכירות.

שתי תלמידות רצו להראות לה משהו וחיבקו אותה. היא חיבקה אותן בחזרה. התקרבתי אליה: “אמרו לי לגשת אליך שתראי לי איפה המפגש איתי שתעזרי לי לסדר את כל הציוד.” היא המשיכה לחייך וביקשה שאבוא אחריה. עוד ילדים וילדות ניגשו אליה עם כל מיני בעיות ובקשות. היא עזרה לכולם בנחמדות ואז פשוט נאלצה לוותר על כוס הקפה שלה כדי לעזור לעוד ילדה ולקחת אותי למקום המפגש. הכל בשמחה, בקלילות, במגניבות למרות הלחץ והחום. תוך דקה היא סידרה עבורי כל מה שהיה צריך לסדר , היא סיפרה שהכינה הכל יום קודם.

הסתכלתי עליה מוקסמת. תלמידה שלה, ילדה מתוקה להפליא, סיפרה לי: “המורה היא כמו אמא שלנו.” נראה שכיף לה, שטוב לה שהוא גיבורת על, שהיא סופר מורה. קוראים לה רינת ירחי שבו, רכזת חברתית מחנכת כתות א-ב בבית הספר אריאל שרון בראשל”צ שבעשר דקות של “הפסקה” עזרה לכל כך הרבה ילדים וביצעה כל כך הרבה פעולות שלהביט בה מהצד היה לא פחות מחוויה. אם הילדים שלכם לומדים אצלה, זכיתם .

בגלל השביתה השבוע ירד מפגש אחד והרווחתי פחות כסף מהמפגשים. לא כעסתי ולא התעצבנתי. השביתה מוצדקת. אסור שבעוד כמה שנים מורה כמו רינת תתייאש ותפרוש מהמערכת. היא בת 39 ויכולה לתרום לחינוך ילדינו עוד שנים רבות.  בדרך כלל מורות מבקשות ממני להצטלם איתן. הפעם אני ביקשתי מרינת להצטלם איתי. מורה מעוררת השראה.

ולא אוכל לסיים כך את הכתבה ללא תגובתה של המורה רינת ירחי שבו לאחר שקראה את הדברים שנכתבו עליה:

״אורח לרגע רואה כל פגע…״ במקרה הזה ההפך הוא הנכון! כאשר קראתי לראשונה את דבריה של הסופרת מאירה ברנע גולדברג  התרגשתי ודמעות היו בעיניי:

האמפתיה, הנתינה האינסופית, החום, האהבה, לראות כל תלמיד כעולם בפני עצמו ולדאוג לו כאשת חינוך עם מלוא האחריות ובעיקר כאמא אווזה גאה, אלו הדברים שעבורי הם חלק מהשגרה היומיומית ועבור מאירה המקסימה שנכנסה לבית הספר כלל לא מובנים מאליהם.

בדיעבד מסתבר שמאירה היקרה עומדת מהצד, בזמן ההפסקה הגדולה, (מבלי שיש לי מושג אפילו שזו היא ושהיא ממתינה לי) מוקסמת ממני, מערכיי ומהתנהלותי מול כל באי בית הספר ובפרט תלמידיי האהובים.

השיח הראשוני בינינו היה: ״וואו איך קוראים לך״? ואני? כלל לא הבנתי על מה ההתפעלות…
הרי זאת רינת, כזאת אני… הכי טריוויאלי והכי יומיומי שלי.
לראות את הברק בעיניים שלה, את הערכתה ולקרוא את הפוסט המרגש שכתבה נתנו לי תחושה של גאווה ואושר שאין באפשרותי אפילו לתאר!!!

בימים טרופים אלו, ימים בהם מורים נוטשים את המערכת ומרגישים חוסר הערכה, אני אומרת לעצמי – זאת השליחות שלי והסיפוק הרב שאני מקבלת ממקום עבודתי מזכיר לי בכל יום מחדש שאני נמצאת במקום אליו אני שייכת.
המילה הטובה וההערכה של מאירה חיזקו ועודדו אותי מאוד.

תודה לך יקירה על שהצבת לי מראה, גם אם רק לפרק זמן קצר של הפסקה, אהבתי את מה שאני רואה בה, אני אוהבת את תלמידיי ואת עבודתי עד מאוד.

אמשיך להיות מי שאני ומה שאני משום שאני מאמינה ״שילד צריך מקום שיוכל לגבוה, ומבוגר אחד שיעזור לו עם התקרה…״(עידית ברק)
בהוקרה והערכה רבה, רינת ירחי שבו.